ההרפתקאות של
פני ובאק

עמוק בקופה, בפינה חמימה,

גרה לה פני, קטנה ונעימה.

היא אהבה שהכול מסודר ומבריק,

וידעה איפה כל חריץ וכל תיק.

עד שיום אחד — קְלַנְק! — נחת שם שטר,

מקומט ומקופל, ובכל זאת מאושר.

באק קוראים לי! הכריז בלי היסוס,

הייתי ביריד ובדוכן של מיץ תפוז!

אמרה פני: יש לך ריח של מאפה בתיק.

אמר באק: ולך יש ריח של סדר מבריק.

וכך התחילה חברות קצת משונה,

שלא הייתה כמוה בכל הקופה הישנה.

באק ראה את החנות ועיניו נפתחו,

אקח את כל דובוני הגומי! המילים מפיו פרחו.

החמוצים! הארוכים! ואלה בצורת גרב!

אוציא את כל הכסף, יהיה לי חג עד ערב!

אבל פני אמרה: אם הכול ייגמר,

מה יישאר למשהו אחר?

אם מחר תרצה משחק או מדבקה,

נצטרך לשנות שוב את התוכנית שבקופה.

אז באק בחר חצי מהגומי שראה,

ואת השאר השאיר לתוכנית הבאה.

הממתקים נגמרו. החיסכון עוד נשאר.

ובאק ספר שוב את הדובונים. לא כדי לקנות עוד — אחד התחבא לו בקפל. שטר עם כיסים? מי היה מאמין!

יום אחד פני אמרה: ננסה לתכנן,

דוכן לימונדה — ומבוגר שיכוון!

יחד סחטו לימונים, לאט ובלי למהר,

ובאק כתב שלט: לימונדה מצוינת — 25 אגורות, לא יותר!

פני קראה: רגע, באק, המחיר צריך להיות ברור.

אמר באק: ברור כמו לימון? או כמו כדור?

מבוגר בדק שהכול מותר ומוכן,

ובאק קרא בחיוך לכל מי שעבר ליד הדוכן:

גשו לטעום! חמוץ־מתוק בכוס קטנה!

הלמה שלנו אומרת: ממש רעננה!

לא הייתה שום למה. באק צחק והוסיף: זאת בדיחה, לא המלצה של חיה.

עד הצהריים מכרו, ספרו הכנסות והוצאות, ואת מה שנותר שמרו לבחירות הבאות.

ביום שלישי הגיע ענן כהה,

וטיפות הקישו בקופה בקצב מפתיע למדי.

המטבעות חיפשו פינה יבשה,

ודיים מק־ספנדסון ביקש עזרה.

קניתי שבעה־עשר כדורים קופצים! קרא,

איפה כולם? שאלה פני בסקרנות גמורה.

קפצו מהחלון, התגלגלו ברחוב,

נדמה לי שאחד בערוגה של גברת לין, ממש קרוב.

לפני ולבאק היה סכום ששמרו,

וגם עזרה ממבוגרים שאליהם הם פנו.

יחד דאגו שכולם יהיו יבשים ונעימים,

ואחר כך אספו את הכדורים. שישה־עשר נמצאו מיד. השבעה־עשר? כנראה עדיין מבקר אצל הסלק של גברת לין.

באק ראה רובוט קטן על מדף בחנות,

שקל אחד! קרא, אולי זאת הזדמנות!

קנה, סובב, והרובוט צעד צעדים שניים,

ואז מעד ונפל — חלקים לכל הכיוונים כמעט עד השמיים.

שלושה חלקים. ארבעה. חמישה. אולי שש.

הרובוט נראה כמו פאזל שמבקש להתחדש.

אמרה פני: התאכזבת? באק הנהן בשקט.

אמרה פני: זה לא עושה אותך טיפש, וגם לא צריך מריבה מיותרת.

נבדוק מה קרה ומה אפשר לשנות,

אולי לשמור קבלה ולשאול על תיקון בחנות.

גם רובוט שצעד רק צעד ושניים,

יכול ללמד לשאול שאלה לפני שפותחים את הארנק בידיים.

הם רצו סקייטבורד. בדוגמה מחירו עשרים שקלים,

באק נאנח: נצטרך לחכות פה עידנים!

לא עידנים, אמרה פני, ארבעים הפקדות,

אם בכל פעם נחסוך חצי שקל, בלי הוצאות אחרות.

אז מצאו כלי בטוח וכתבו עליו: יעד לגלגול,

והוסיפו לרישום עוד סכום ועוד סימון כחול.

בכל יום שתוכנן הם בדקו מה הצטבר,

ביום שבע נשמע צלצול, ביום ארבע־עשרה חיוך התרחב יותר.

ביום עשרים ושמונה פני אמרה: נבדוק שוב את הסכום!

וביום ארבעים הגיעו לעשרים. לפני הרכיבה דאג מבוגר להתאמה ולמיגון.

זה לא היה קסם ולא מרוץ מהיר,

רק תוכנית שאפשר לשנות וסכום שאפשר להסביר.

חברתם ניקל נורה איבדה כמה מטבעות,

בסיפור מסובך עם אווז, סל וירקות.

האווז רצה חסה. נורה רצתה לסדר,

והמטבעות נפלו לבריכה — זה כבר סיפור אחר.

שאל באק: נוכל לעזור? פני אמרה: נבדוק מה נחוץ.

הם פנו למבוגר והציעו עזרה בלי לחץ ובלי מרוץ.

נורה חייכה: תודה שהייתם איתי,

וכעבור שלושה שבועות, כשנפגשו שוב ליד הדוכן הקטן והביתי,

הביאה ציור שהכינה להנאה,

ובו שלט: הלימונדה של באק — לגימה של שמש נעימה!

השמש יצאה בציור קצת כמו חביתה.

באק אמר: מצוין! רק שלא יבקשו גם ביצה ליד הלימונדה.

בשבוע הראשון חסכו, בשני הוסיפו מעט,

בשלישי באק שכח — ואז נעצר לאט.

מה הייתה התוכנית? שאל, ומיהר לברר,

פני עזרה לעדכן. אפשר לשכוח — ואפשר גם להיזכר.

השבוע הרביעי הגיע בבוקר בהיר,

ארבעה שבועות! הכריזו. לא שלושים ימים — חשוב להסביר.

הם ראו שסכומים קטנים יכולים להצטבר,

וגם מתנה גדולה יכולה לעזור, אם בוחרים מה לשמר.

הקופה נצצה באור מנורה,

ועל דף הופיע תג: תרגלנו יחד — איזו הרפתקה נהדרה!

ופני ובאק, עם חלומות לקראת מחר,

התכרבלו בקופה בשקט שנשאר.

וחלמו על יעדים, צנצנות וכוכבים,

על לימונדה שמכינים רק עם מבוגרים מלווים,

על רובוט שצועד יותר משניים,

ועל שאלות חדשות, כשיפקחו את העיניים.

החרוז האחרון כמעט נרדם בעצמו,

אז נניח לו. לילה טוב גם לו.